זאזא שימשילשוילי

זָאזָא שִׁימְשִׁילָשְׁוִילִי – זה היה השם שלי כשהגענו לארץ בינואר 1978. משום מה המורה שלי בכיתה ב' חשבה שזאזא זה לא שם מתאים כאן בארץ ישראל. גם אני חשבתי כמוה כי צחקו עלי בבית הספר, ולא רק על השם. ביחד בחרנו את השם זוהר. במקביל ההורים שלי חשבו ששם המשפחה שימשילשוילי זה לא מתאים. החליפו לבן שמש, וכך הפכתי להיות זוהר בן שמש. שם שאהבתי ואני עדיין אוהב. אבל בגיל 51 החלטתי לחזור לשם המקורי.

נולדתי במרץ 1971 בכפר קטן בצפון גיאורגיה ושמו אוֹנִי. על פי הסיפורים היו לנו חיים טובים באוני ובטביליסי, שם גרנו כמעט שש שנים. אבל בכל זאת משהו מהותי היה כנראה חסר. בינואר 1978 ארזנו מה שהיה אפשר ועלינו לארץ ישראל. שבע השנים הראשונות כאן בארץ היו איומות. כנראה פיצוי על השנים הטובות בגיאורגיה…

לצערי גם 14 השנים הבאות היו לא משהו, בלשון המעטה… היו כמובן פה ושם רגעים יפים ותקופות של אושר. אבל בסך הכל היה די רע. חיי היו כמו השיר עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאה…

אל תסתכל בקנקן

אמנם בפנים הרגשתי חרא. אך למרבה האירוניה, הצלחתי בחיים. הייתי מושא קינאה לרבים וטובים. זה שיעור אחד מני רבים שהמציאות לימדה אותי על בשרי. היה פער גדול בין החוויה הפנימית שלי להצלחה החיצונית. דוגמא מצויינת לפתגם אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו – למרות שהצלחתי תחושת מועקה בלתי מוסברת ליוותה אותי כמעט בכל דבר. הכאב, הסבל והחסרונות ליווי אותי גם בהצלחות וגם בכישלונות.

בשנה הבאה זה יהיה מושלם. כשאסיים את הצבא, כשאסיים את הלימודים, כשאסיים את ההתמחות, כשאתחתן, כשאתגרש, כשאתחתן שוב… המטרות התחלפו וההבטחה לחיים טובים באמת מומשה רק חלקית, וגם זה לא תמיד. רדפתי אחרי משהו נעלם, שחמק ממני כל הזמן. ממש כמו שיר של רוטבליט: "ועצבות מהלה כל שמחה, כל שמחה ששמחתי. כמו ביקשתי דבר, דבר שאבד…"

בשנת 1998 הייתה הרגשה שמצאתי את מה שאבד. היית השנה יחסית טובה עם שתי שמחות גדולות. בתחילת השנה התחתנתי בקול תרועה רמה וכמה חודשים אחר כך עברתי את בחינות הלשכה והתחלתי לעבוד כעורך דין צעיר ומבטיח. תקווה גדולה קיננה בי לשינוי מהותי בחיים.

אך מסתבר שזו היית העלייה לצורך ירידה. ירידה תלולה… הנישואין התפרקו מהר מאוד, ומהמקצוע שרבים חושקים בו לא הייתי מרוצה כלל וכלל. חשבתי לעצמי: "אולי המקצוע זו הבעיה?". אז עשיתי תעודת הוראה בדוד ילין ובמקביל לעבודתי כעו"ד לימדתי וחינכתי בבתי ספר בירושלים. גם בפנימיית בני ברית הדרכתי שנה וחצי. מסתבר שגם ממקצוע ההוראה לא ממש הייתי מרוצה. רעש הילדים הגדיל עוד יותר את הרעש הפנימי שבתוכי… גם הפתרון של להחליף מקצוע לא עבד, כלומר עבד אבל חלקית. וגם אם לא ידעתי להגיד את זה, משהו בתוכי רצה את השלמות.

ובמשך השנים עשיתי המון בשביל למצוא תרופה לסבל. לא ישבתי בחיבוק ידיים וקיוויתי לטוב. ניסיתי כל מה שיכולתי בשביל למצוא תרופה לסבל ובשביל להרגיע את הרעש הפנימי שחוויתי: וויפאסנה, מדיטציות, התבודדויות, פסטיבלים, פסיכולוגים,  לימוד עצמי, תואר שני, להתחתן, להתגרש, להחליף מקצוע, טיולים, מנזרים, משחקי קלפים, ריצות בגשם, אופונופונו, ריברסינג, תיקשורים, ועוד. נהניתי ולמדתי מכל דבר. כל דבר תרם את חלקו והיו תקופות של רווחה ואושר. אבל את התרופה לסבל לא מצאתי, והרעש הפנימי בתוכי לא נרגע. לא הבנתי למה אני "מצליח" ועדיין סובל. היו תקופות שהרגשתי שחיי מתפרקים לאלפי רסיסים. לא הבנתי איך אנשים שגורלם שפר עליהם פחות בכלל מצליחים לשרוד.

מצפה רמון – מערכה ראשונה

בשנת 2006 הרעש הפנימי בתוכי היה כל כך גדול, שהרגשתי שאני חייב לקחת חופש מהחיים. עזבתי הכל ובסוף אותה שנת הלימודים ארזתי את רכושי במשאית קטנה ונסעתי למצפה רמון. תכננתי להיות שם כמה חודשים ונשארתי שלוש וחצי שנים. במהלך שהותי שם למדתי שנתיים בבית הספר למחול "אדמה".  הספקתי גם ללמוד שנה בבית מדרש מיוחד בירוחם. מדי פעם עבדתי כעו"ד במשרה חלקית, זה הספיק בשביל המעט שהייתי צריך. התבודדויות, טיולים וביקורים ליליים בבית הקברות, שהשלט "בית החיים" התנוסס בפתחו, היו שגרת יומי.
לאט לאט נרגעתי. אבל את התרופה האמיתית לא מצאתי. עזבתי את מצפה אחרי שלוש וחצי שנים ויצאתי לטיול "אחרי צבא מאוחר". שלושה חודשים בתאילנד והודו. היו רגעים נפלאים בטיול, אך במהלכו התחדדה ההבנה שהסבל הוא חלק ממני. לא משנה איפה אני.

הוכחה מייאשת ושתי מטרות יוצאות דופן

ביום אביב בהיר וצח בחודש נובמבר, שנת 2009.

אחרי עשרות שנים של חיפוש, מצאתי. אבל לא את מה שחיפשתי. אלא הפוך! מצאתי הוכחה לכך שתמיד אסבול ושלעולם לא יהיה לי טוב בשלמות. הייתי מיואש. חשבתי לחזור ולהעמיק בתורות כמו לאהוב את מה שיש, לקבל את מה שיש, ולהסתפק במה שיש. אבל החיים מפתיעים ודווקא מתוך נקודת השפל הזו שמתי לעצמי שתי מטרות לא הגיוניות:

1. להשתחרר בשלמות מהסבל – להפסיק לסבול, לגמרי!

2. להשיג שביעות רצון שלמה – כזו שאין אפשרות שתהיה יותר ממנה!

לא היה לי מושג איך אפשר להשיג את המטרות האלה והאם בכלל אפשר להשיג אותן. לא חיפשתי הארה, בקושי ידעתי שהמילה הזו קיימת. לא ביקשתי את אלוהים, ולא עניין אותי לצאת מהמטריקס. "פשוט" באמת ובתמימות רציתי להפסיק לסבול, לגמרי ובשלמות. נמאס לי מהמרדף, נמאס לי לסבול. רציתי להרגיש טוב באמת, טוב שאין יותר טוב ממנו.
כמה חודשים אחרי ששמתי לעצמי את המטרות האלה, פגשתי את אליעד כהן. הוא עזר לי וכיוון אותי. דרכו הגעתי לכתבים של רבי נחמן מברסלב. לאט לאט התחלתי להבין שהמפתח לשחרור מהסבל טמון במציאת תשובה שלמה לשאלה "מי אני?"

שאלת השאלות

הסבל וההנאה, הפחדים והאומץ, ההתמכרויות והחרדות, ההצלחות והכישלונות, הטוב והרע, הדברים הגדולים והדברים הקטנים – כולם הובילו אל אותו "אני" נסתר שהכרתי המון רסיסים ממנו, אך מהו או מיהו באמת ובשלמות, לא ידעתי.

לאחר שנה אינטנסיבית של התבוננות וחקירה התחדדה ההבנה שבשביל לצאת מהיכלי התמורות בהם אני כלוא, אני חייב למצוא את התשובה השלמה, האמיתית, לשאלה "מי אני?".

מצפה רמון – מערכה שנייה

בסביבות חודש מרץ 2011 שוב עזבתי את הכל, וחזרתי למצפה רמון. הפעם היה לי פחות לארוז ופחות מה לעזוב. הפעם גם הייתה לי מטרה ברורה. המטרה הייתה להישאר עד שיצא עשן לבן. עד שאמצא את התשובה לשאלה "מי אני". עד שאשתחרר בשלמות מהסבל, עד שאבין מה לעזאזל קורה כאן במציאות.

הייתה זו החלטה פתאומית, ברגע של משבר ולאחר שעברתי דירות שלוש או ארבע פעמים בתוך חודשיים. בשעת לילה מאוחרת פיניתי את הדירה הרועשת ששכרתי בנחלאות, שבה שהיתי פחות משבוע וארזתי את כל רכושי בתוך ג'יפ שלקחתי מאמא שלי. הלכתי לישון ליד ההגה… התעוררתי אחרי שלוש שעות, ונסעתי. אפילו לא ידעתי איפה אשן בלילה הבא. למזלי מצאתי דירה עוד באותו היום. דירה מרווחת ונעימה בקומה הרביעית בחלק של שיכוני הרכבת במצפה. הכנסתי הכל הבייתה והתיישבתי מול החלון.

וכמו בפעם הראשונה שהגעתי למצפה – התחלתי לבכות. הרגשתי נעים בכל הגוף. הרגשתי שחזרתי לתוך בועה של שקט ושלווה.

הייתה לי מטרה והתמקדתי רק בה. כל יום, מהבוקר עד הערב השאלה "מי אני" עמדה מול עיני. הסתובבתי במדבריות, קראתי ליקוטי מוהר"ן, הקשבתי לשיעורים של אליעד. לאט לאט הדברים התחילו להתבהר. להתבהר ולהתפרק. מספר ימים לפני הרגע בו הבנתי מי אני ומה באמת קורה כאן במציאות הזו, נפלו עלי כמה תובנות מדהימות. אספר עליהן בהזדמנות אחרת.

פתאום, כהרף עין

אחרי שבעה חודשים בערך זה קרה. פתאום וכהרף עין. מצאתי את התשובה, הבנתי מי אני באמת. זו הייתה תשובה אחרת לגמרי מכל מה שדמיינתי ומכל מה שאפשר לדמיין.

קיבלתי יותר ממה שחיפשתי, יותר מכל מה שאפשר לדמיין. משהו טוב יותר משחרור בשלמות מהסבל משהו טוב יותר משביעות רצון שלמה. הלכתי לחפש אתונות (שחרור מסבל ושביעות רצון שלמה) ומצאתי את המלוכה. המלוכה האמיתית. שפירושה התאחדות עם המהות של המציאות. הפכתי להיות האור של עצמי. כמו שאמר קרישנמורטי באחד הציטוטים הכי אהובים עלי שלו.

החיים אחרי ההארה

מאז חיי הם כמו במשל שני הארמונות של רבי נחמן מברסלב. מבחוץ נראה כמו עבד. בפנים חי כמו מלך. מלך אמיתי. הבנתי מי אני, חזרתי הבייתה, מצאתי את האוצר. הגשמתי את החלום הכי גדול שאפשר להגשים. אי אפשר לתאר את זה. זר לא יבין זאת. ומבחינתי חוץ מבודדים ממש, כולם זרים…

גם היום יש פער בין החווי החיצונית לפנימית. אך הפעם הפער הפוך. בפנים אני חי בגן עדן. גן העדן האמיתי. ומבחוץ זה נראה רגיל. אף אחד לא יכול לדמיין מה קורה אצלי בפנים.

חזרה למסלול החיים הרגיל

החיים ממשיכים. מזמנים כל פעם חוויות חדשות.

ב 2012 התחתנתי עם יפית. נולדו לנו בת ובן – נטע ואופק המהממים. ארבעתנו גרים וגדלים בהרי ירושלים. באותה שנה התחלתי ללמד ליקוטי מוהר"ן ולהעביר שיחות והרצאות על הבנת המציאות ושחרור בשלמות מהסבל.

ושתי הפתעות לסיום

יצאתי למסעות החיפוש לפני עשרות שנים, עם הרבה חסרונות שרציתי למלא. עם ביטחון עצמי מעורער, עם חרדות קיומיות, ועם הרבה סבל שרציתי לרפא אותו ולהשתחרר ממנו. ניסיתי כמעט כל דבר במהלך מסע החיים שעברתי.

יש בי יתרונות וחסרונות, הם משתנים עם השנים. מצד אחד רגישות, חוכמה, שנינות, חריצות, עדינות, ראייה חדה ומדויקת, הבנה שחודרת ומגיעה עד המהות, ועוד. ומצד שני, מלא פחדים, חרדות ותאוות. קמצן. מתרגז בקלות ומסתכסך גם עם הקרובים והיקרים לי ביותר. פרפקציוניסט עם ביקורת עצמית קטלנית. סובל כמעט מכל דבר. רע לי גם כשטוב לי – ועוד… בקיצור, אני סובל כמעט מכל סוגי הסבל ומכל החסרונות האפשריים!
למרות כל הסבל והחסרונות ואף על פי שלא תמיד כך נראים הדברים מבחוץ – אין מאושר ממני בעולם. אני חי בגן העדן האמיתי. כאן ועכשיו, בעולם הזה ממש! אפשר לחיות ולהנות מכל העולמות, גם לחיות בעולם מלא סבל, עונג, יתרונות וחסרונות. וגם לחיות בעולם בלי לחוות שום סבל וחיסרון כלל!

זוהי ההפתעה הראשונה – בשביל להשתחרר בשלמות מכל סוגי הסבל, אין צורך להיפטר מהסבל והחסרונות. כל מה שצריך הוא להבין את המקור שלהם.

וההפתעה השנייה? היא ההפתעה הגדולה ביותר שיש. היא מחכה לך בסוף המסע…

נ.ב.

בשביל להשתחרר בשלמות מכל סוגי הסבל ולהיכנס לגן עדן לא צריך לחקות אותי בשום דבר. מה שצריך הוא להבין בשלמות את המסע המיוחד שלך. כל הדרכים מובילות אל גן העדן. אין שביל שבסופו מבוי סתום. אמנם היעד שמחכה בסוף המסע הוא אחד ויחיד לכולם, אך המסע שלך הוא מיוחד לך. בשבילים שנועדו רק לך.